מאמר בלופ: לנהל בישראל, מה עכשיו?


זהו, אנחנו אחרי קורונה, אחרי המלחמה בדרום, אחרי בחירת הנשיא, אחרי הצהרת "עלה בידי".

מרגיש שכל יום יש כאן אירוע שהוא כל כך חשוב ודחוף ברמה הלאומית שאין זמן לנשום. כל פעם שניחוח השגרה מתדפק על הדלת, ועולה תחושה, שזו עכשיו כבר אפשר לתכנן, קורה כאן משהו שמסיט את תשומת הלב. 

זה מה שהיה. 

כשמסתכלים על הצוותים, ניתן לחוש לעיתים באווירה כבדה, וכל משימה פשוטה או מרכבת מתייחסים אליה כפרק נוסף בסדרה "משימה בלתי אפשרית". צוותים שעד כה יכלו למשימות אלה ממש בלי בעיה, מתקשים להתגייס למשימות ולעבוד, כאילו נגמר להם האוויר. 

הדיווחים האלה מגיעים ממספר ראשי צוותים והוחלט לארגן הפוגה. קצת לצאת מהשגרה, ליצור חוויות ממלאות באנרגיה, להעלות חיוכים וליצור יום שהוא כולו עבורם. 

המתכננות, התנפלו על המשימה הזו, כאילו חייהן תלויים בזה, רק להביט בהן עובדות מהצד עזר להבין כמה יום כזה לכלל עובדי החברה, מפנק, מלא במשימות שיכניסו קצת רוח שטות וחיוך לחוויות המשותפות הוא משהו שכולנו צריכים. גם המתכננות ולגמרי גם המשתתפים. 

היה שם ניהול ציפיות מצוין וכל יום פורסם איזה טיזר קטן. ופתאום, באמצע הקמפיין, פורצת לה מלחמה בדרום.

כמעט לכל אחד בארגון יש חברים, קרובי משפחה או מכרים שגרים במרכז או בדרום, שעוברים לילות לא שקטים. ואנחנו מנותקים? מחוברים? לא ברור בדיוק. 

לאט לאט, מתחילות לעלות שאלות, האם נכון וראוי לקיים אירוע כזה? ברמת הצורך של העובדים לא היתה שאלה, אבל ברמת המורל הלאומי? החיבור, הרגישויות? חתיכת שאלה. 

ואולי זו המהות של לחיות במדינה הזו, של להיות ישראלי. זה לזכור שהחיים כאן לא פעם מאתגרים ואנו נדרשים להחזיק בו זמנית המון ניגודים, רגשות מעורבים, מחשבות ופעולות ולדעת להכיל אותם עם כל המורכבות שהם מביאים. 

זהו, אנחנו אחרי קורונה, אחרי המלחמה בדרום, אחרי בחירת הנשיא, אחרי הצהרת "עלה בידי". 

מרגיש שכל יום יש כאן אירוע שהוא כל כך חשוב ודחוף ברמה הלאומית שאין זמן לנשום. כל פעם שניחוח השגרה מתדפק על הדלת, ועולה תחוש שזו עכשיו כבר אפשר לתכנן, קורה כאן משהו שמסיט את תשומת הלב. 

מצפה למה שיהיה.