כניסה לתפקיד ניהולי: לאבד איזון ולזכות בו מחדש


 הוא: היום הגעתי לעבודה עם החלטה שבשעה 14:00 אני מגיש מכתב התפטרות    

אני: ו...                                                                                                     

הוא: ב-14:00 עוד הייתי בישיבות, לא היה לי זמן להגיש אותו

אני פוגשת לא מעט מנהלים ומנהלות בדיוק כמוהו שהתמנו לתפקיד בזכות היותם באמת יוצאים מהכלל. ואז זה קורה, הכניסה לתפקיד מתבצעת באהדה רבה, תוכנית חפיפה מסודרת, רשימת נושאים, עבודה ביחד על נושאים פתוחים ואז מגיע הרגע בו תהליך החפיפה מסתיים. כולם מרוצים, הספיקו לעבור על כל הנושאים, נפרדים, לחיצת יד, והזמנה להתקשר מתי שרק יעלה הצורך, חיוך, דלת נטרקת.

ואז...לבד.

לכאורה, הוא קיבל הכל – תמיכה, מידע אפילו המנהל הישיר חוזר ואומר שהוא יודע שיהיה מחיר לחוסר הניסיון וזה בסדר, הוא לקח את זה בחשבון כשהציע לו את המינוי. מציע לנשום, ללמוד לקחת את הזמן. והוא, מכבד מאוד את הגישה, מעריך, 

ככל שהוא חווה אמפתיה כך סף הלחץ שלו עולה.

ככול שמרגיעים אותו שזה בסדר לא לדעת, כך הוא משתגע כשנקודה אחת או שתיים חומקות מעינו. וזה סופר חשוב, וזה סופר קריטי. אחרי הכל יש לו חתיכת תפקיד ומלא אחריות. ומי מעלה על דעתו טעויות בתפקיד כזה, הזיה.

ואז זה קורה, הוא מריץ בראש סרטים שונים ומשונים של איך החברה תגיע לאבדון בגלל החלטה שגויה שלו וההשלכות שלה. לילות בלי שינה על סוגיות שלא פתר כמו שצריך או נתון שלא בדק עד הסוף ששב ומטריד את מנוחתו. מאבד את רצף המנוחה, קם בשעות לא שעות לפנות בוקר, פותח את המחשב ומנסה להספיק עוד קצת. עוד טיפה – רק עד שיהיה מרוצה ויוכל להירדם. אבל הבוקר כבר עולה והוא מגיע למשרד עייף ומתוח.

העומס, הלחץ, רגשות האשמה, הרעש הלבן שנוצר בראש שלו שכל הזמן עובד, הוא מתחיל להסתכל על ההתנהגויות של עצמו ומבין שהוא משלם מחיר. תגובות חדות, הומור שחור וציניות למכביר. הוא לא אוהב את ה"אני" החדש שצץ לו שם. הוא לא אוהב את המחירים האישיים, הזוגיים, המשפחתיים שהוא משלם. והוא חדור מטרה, להחזיר לעצמו את השליטה בחייו.

זה בדיוק הרגע בו עולות מחשבות לא פשוטות: "מה הייתי צריך את זה? מה בער לי כל-כך" וגם מחשבה על החיים הטובים שהיו לו קודם... צצה בראשו. 

הוא מבין שאיבד שליטה ויצא מאיזון. הוא עובד בלי הפסקה, הוא כבר יודע שאחרי שעות מסוימות הוא גם לא יעיל ולא אפקטיבי ועדיין נשאר שעות על גבי שעות במשרד.

אני פוגשת אותו, באמת על הסף, ואז הוא מספר לי שמזה זמן יש לו חששות שהתפקיד כמו שהוא בנוי כעת, לא מתאים לו, שהוא עמוס מדיי, שהוא מורכב, שעוד לא הספיק ללמוד אותו על בוריו והמסקנה האחרונה שהגיע אליה היא, שהוא פשוט לא מתאים לתפקיד. אז אתמול בערב הוא כתב מכתב התפטרות. בחיוך מר מתוק הוא מספר לי שטרם הגיש אותו כי לא היה לו זמן, אבל זה עניין של ימים. במבט המיואש, בתום מונולוג ארוך ובטון המובס, הוא מכריז:

הוא: איבדתי את את זה!                                                                               

אני: מה זה, "זה"?                                                                                       

והוא אחרי הרבה מילים, עוצר רגע לחשוב, ועונה לי: אותי, את איזון שלי.                

אני: נסה להגדיר אותו...

והוא מתאר לי שקט. שיווי משקל בין תחומים בהם מטפל ובין התגובות שלו. השקט אותו הוא מבקש הוא לא הס, אלא שקט פנימי, אישי. אז היו כמה רגעי שתיקה קטנים, ואז הוא דיבר, על השקט שהוא מייחל לו בתפקיד. על ההבנה שהשקט הזה היה חלק מחייו בתפקיד הקודם, והשקט הזה נבע מידע וממיומנויות התפקיד שהיו שלו, מהביטחון המקצועי שפיתח, מהערכה הגבוהה שהוא נהנה ממנה מהמנהל שלו ומהעמיתים ובעיקר מהאמונה המאוד חזקה שהוא יודע ויכול.

משהו בתפיסות אלה התערער בכניסה לתפקיד. "אולי פשוט התפקיד גדול עליי?", שאל בקול. אני מכירה אותו היטב, יודעת שהוא ראוי וגם יכול, אבל התחושה היא שהוא איבד את השליטה ויצא מאיזון, ואז הוא נכשל ולא מצליח.

אז מה עושים כשמאבדים את "זה" ואיך זוכים ב"זה" בחזרה? הנה כמה נקודות שחשבנו עליהן ביחד:

להתמקד בדברים שיש שליטה עליהם

מצבי לחץ נוטים לגרום לו להתמקד דווקא בדברים שגדולים ממנו, בדברים שאין לו שליטה עליהם. ובדאגות של "מה יהיה" או "למה זה קרה?". זו התעסקות שגוזלת אנרגיה, מכבה כל ניצוץ של תקווה וגורמת ל"תקיעות".

חשבנו שחשוב שיזכיר לעצמו שוב ושוב מה חשוב, מה המיקוד וממש להתאמץ בדרך לשם. מתוך הבנה שכשהוא מתמקד במה שיש לו שליטה עליו, היש יותר אנרגיה חיובית, יותר אופטימיות ויותר תחושת מסוגלות.

להיזכר ב"יש". ידע מיומנויות וכלים 

כשעולה אצלו תחושת אובדן שליטה מול משימות חדשות שפשוט אין לו מושג איך לגשת אליהן ומאיפה להתחיל. זה גורם לו להימנע מבקשת עזרה, הוא מרגיש תחושת בדידות חזקה, ונוטה לקחת אחריות על הבעיה באופן בלעדי ובמנותק מההקשר הארגוני-תפקודי בו היא עולה.    

חשבנו שכדאי שהוא ישאל את עצמו שתי שאלות:  הראשונה, מה אתה כן יודע? בעצם לחפש אלמנט מוכר ולו הקטן ביותר שאליו הוא יכול להתחבר ולנסות להתחיל ממנו. להיזכר שיש לא מעט דברים שהוא כבר יודע, ולהתחיל בהם. והשאלה השנייה היא מה אתה יודע שאתה לא יודע?  ובתוך התהליך לזהות מה הוא לא יודע או לא בטוח ובנושאים האלה להתייעץ, ולקבל עזרה.

יש עם מי לדבר

כשזה כבר משתלט עליו וישנה תחושה שהכל מתהפך וכל העולם נגדו ומתגנבת תחושת אין מוצא מהבעיה, זה בדיוק הזמן לעשות עצירה. לנשום. ולהבין שמה שיעזור לו זה הביחד ולא הלבד. ההבנה שהימנעות או דחיינות מטיפול בבעיה, אמנם בטווח המיידי מרחיקה אותו מהצורך להתמודד עם הסוגיה אבל בטווח הארוך היא הופכת להחלטה (לעיתים לא מודעת) שמייצרת מצב של אבדן שליטה עתידי, ומכניסה אותו לסחרור.

אימצנו נקודת מבט שאומרת שכשיש לו בעיה, לרוב היא לא רק שלו, לעיתים היא משותפת לעמיתים ולמחלקות שונות, ולעיתים היא שלך באופן בלעדי. לא משנה איך הוא מתרגם אותה, תהיה לה נטיה להשפיע גם על עבודתם של האחרים. בשלב הזה גיבשנו את ההבנה שבעצם, יש עם מי לדבר. במקום להרגיש חוסר נוחות או חוסר נעימות, להבין שכשהוא לא מבקש עזרה, הוא בעצם פוגע בתפקוד שלו, בארגון, ואפילו חוטא לתפקידו - אחרי הכל הוא בכיר בארגון, והדרך בה הוא מתנהל היא מודלינג עבור עובדיו.

כששאלתי אותו מה היה מצפה מעובד שלו לעשות? התשובה היתה מידית, שיפנה אליי אעזור לו. כמה קל להגיד על האחר וכמה לעיתים לא פשוט לבצע בעצמך. אבל אם אתה באמת מאמין שמודלינג זה חלק מהאג'נדה המקצועית שלך, "נאה דורש נאה מקיים".

השיחה על הנקודות הללו זיקקה אולי את התובנה החשובה ביותר - שגם זה יעבור!

והוא צריך לזכור, שכל יום שעובר הוא כבר יותר ותיק מהיום בו נכנס לתפקיד. והוא כבר צובר ידע, מיומנויות וחוויות הוא לומד, והוא כבר יותר טוב היום ממה שהוא היה אתמול. וזו עקומת הלמידה שלו והיא תיקח כמה שתיקח. והאיזון, גם הוא יגיע. ולעיתים צריך לתת  לתהליכים לקרות בקצב שלהם.

הרעיון הוא שנקודת האיזון שהיתה, היתה טובה לשעתה, וכעת עליו למצוא נוסחה אחרת לגבש אותה, ללמוד אותה ולאמץ אותה. ואולי, זה הרגע לדמיין חזק חזק איך הכל יראה כש"זה" יעבור ולסמוך על עצמו שזה יגיע.

איך עוד אפשר לזכות באיזון מחדש? 

כדי לחקור עוד התייחסויות לאופן בו ניתן לזכות באמון מחדש, חברתי לשלוש בלוגריות מתחום הטיפול. כדי לברר מהו איזון בכלל, ואיך מבינים אותו? איך הוא משפיע על התחושות, המחשבות והפעולות שלנו, ומהי אותה הנקודה בה הוא הופך לשברירי. 

ואולי גם לשקף שהוא יכול לבוא לידי ביטוי בכל תחום, והוא חלק בלתי נפרד מהיום יום שלנו. מוזמנים לקפץ בין העולמות השונים ולחשוב על הדיאלוג שלכם עם האיזון בתוך חייכם וגם להגיב, ולשתף כאן לגבי הדבר שהכי דיבר אליכם? ומה הדבר שאולי תבחרו להכניס לחייכם בעקבות הקריאה.

איטהל גיל כמון, מורה ,מרצה, מטפלת ומלווה מקצועית עבור מטופלים, תלמידים ומטפלים בשיטת איזון חיים למעלה מעשור. https://itael.co/ איטהל מחברת הספר "את יודעת, צריך לקרוא לספר הזה לגעת בנשמה", איטהל מביאה דיאלוג מתוך הקליניקה של חקר עצמי ואת הדרך בה ניתן למצוא את נקודת האיזון. ניתן לקרוא על כך כאן: https://bit.ly/3fWrAfY

וגם דורית דן, נטורופתית והרבליסטית קלינית, חקרה מה זה אומר עבורה לחיות באיזון? ואף צרפה המלצות איך לשמור על חיים בריאים ומאוזנים. דורית היא בעלת חנות תה לצמחי מרפא וארומתרפיה באורוות האומנים בפרדס חנה. דורית מצאה שם https://www.d-food.co.il/ את הדרך לשלב טעמים ובריאות יחד, צמחים שהם לא רק מרפא אלא גם טעם וסגנון חיים. ניתן לקרוא על כך כאן: https://bit.ly/3z84r1F

וגם לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית לנשים בהריון ואחרי לידה לימור באה מתוך עולם הרגש, והיא אישה, פמיניסטית, רגישה, חוקרת, מתבגרת ומשתנה https://www.medabrotimahut.co.il/ לימור בחרה לתת מקום לחוסר איזון רגשי אצל נשים אחרי לידה, ומספרת לנו שזה לא רק עניין של הורמונים. אני מאמינה שגם בני ובנות זוגן יכולים ללמוד משהו מזה על העולם הרגשי של נשים אחרי לידה. ניתן לקרוא על כך כאן: https://bit.ly/2T3IlfW